גלדיאטור (ואני קלאודיוס) – ביקורת

 כל פעם שיש לי ערב פנוי חוזרת השאלה המוכרת: "איזה סרט לראות?". בדר"כ יש לי איזה כיוון ראשוני, למשל, "גלדיאטור", האפוס התקופתי של רידלי סקוט. אחרי זה אני מתחיל לחפש בכל המבחר העצום שיש לי ובדרך כלל חוזר לאותו סרט ראשוני. ככה יצא שצפיתי שוב פעם ב"גלדיאטור" אחרי שהפעם האחרונה הייתה כשהייתי בן 10, אז לא ממש זכרתי הרבה.

 רידלי סקוט הוא אחד הבמאים היותר שנויים במחלוקת, גם בקפיצה שלו בין יצירות מוצלחות להרבה פחות וגם בקשר לדיון על איכות היצירה. את "בלייד ראנר" שלו, למשל, לא תפס אותי כ"כ. ומצד שני, אנשים רבים טוענים שזו יצירת מופת ואחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם. למה? אין לי מושג. אז מן הסתם גם "גלדיאטור" צפוי להיות יצירה שנויה במחלוקת, והיא אכן כזאת.

 הסיפור הוא כזה, גנרל רומי מוצלח מסתכסך עם הקיסר החדש והופך לעבד, אחר כך גם לגלדיאטור. הטוב, הגנרל והגלדיאטור הוא ראסל קרואו ואילו הרע, המשוגע והקיסר הוא חואקין פיניקס – שעליו עוד נדבר. בתור סרט תקופתי-סידורי קל הוא עושה את העבודה, אבל בתור סרט זוכה אוסקר הוא לא כ"כ מוצלח. בנוסף יש לו גם כמה בעיות מוסריות קשות.

 גלדיאטור הוא סרט על עבדים, עבדים שנאלצים להרוג אחד את השני בכדי לשרוד. בתור סרט מודרני, במיוחד אמריקאי, ניתן היה לצפות שהוא יצא נגד העבדות, אפילו בקצת. אז זהו שלא. הגיבור, שנחטף ונהפך לעבד, לא מתלונן כמעט שהוא עבד. זה נראה כאילו זה בכלל לא מעניין אותו, בעצם כל מה שהוא רוצה זה לנקום בקיסר הרשע, למי אכפת כמה עבדים אחרים הוא יהרוג בדרך. אם היה לנו סרט עם גיבור לא מוסרי במיוחד, למשל כמו ג'ורדן בלפורט (ליאונרדו דקפריו) ב"הזאב מוול סטריט, אז המצב היה יותר טוב. אבל כאן הגיבור מוצג כאדם נעלה, מוסרי וטוב. הוא הדמות שיש לשאוף להיות כמוה. אז איך זה שלא אכפת לו בכלל מכל עניין העבדות ומלחמות הגלדיאטורים. אך לא רק הגיבור לא מוסרי, אלא גם הסרט עצמו. חלק ניכר ממנו הוא קטעי אקשן של קרבות גלדיאטורים, כולם מוצגים כמו קטעי אקשן מרהיבים, בהם אנשים מתים כמו זבובים וזה בכלל לא משנה. הם סתם גושים חומים שנועדו להשפריץ דם כשפוגעים בהם בסכין. למרות כל הבעיות שלי עם הבעיות של הסרט שהוצגו למעלה, הצלחתי להעלים עין ולהסתדר עם זה איכשהו. אבל אז הגיע שיא חדש. האדם שמעביד את כל הגלדיאטורים ואחראי לכל הרוע הזה הוא בכלל לא אדם רע. הוא בעצמו היה גלדיאטור, ואז כשהוא הצליח לצאת לחופשי הוא עשה את הדבר המתבקש ביותר, להקים עסק גלדיאטורים משלו. הרי אם מישהו מעביד אותך ומכריח אותך להילחם על חייך, מין הראוי כשתשתחרר תעשה את אותו הדבר בדיוק. ואז לאט לאט כל שהסרט מתפתח, מתברר שהאדם הזה הוא בכלל לא אדם רע. הוא בעצם אדם טוב ומוסרי. בסוף הוא אפילו הופך להיות גיבור.

 אז אחרי שהוצאתי את מה שהיה לי להגיד, אפשר לעבור למעלות של הסרט. כמו שאמרתי מקודם, בתור סרט שלא מצפים ממנו להרבה, הוא מצליח לסחוף ולספק חוויה מהנה מאוד. הרבה מאוד בזכות ההופעה המדהימה של חואקין פיניקס. פיניקס עושה כאן תפקיד מורכב של קיסר משוגע שמחליק בין התקפי זעם ועוצמה לרגעים של חולשה עצמית ומצוקה מעוררת רחמים. פיניקס עושה את התפקיד מושלם. אין ספק שהוא אחד משחקני הדור. אני יכול להמשיך לפרט על הניואנסים שלו ועל העוצמה המתפרצת וכו' וכו'. יש דברים שעדיף פשוט לראות בעצמך.

 

 "גלדיאטור" מנסה להיות אפוס תקופתי רחב יריעה על רומא של פעם ולא כל כך מצליח. הוא מנסה להראות את רומא העתיקה על שלל היבטיה ובסוף מראה מעט מכל דבר. כשאני חושב על אפוס רומאי הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא סדרת המופת של הBBC "אני קלאודיוס" מ1976. הסדרה עוקבת אחר חייו של בן המלוכה קלאודיוס, שהיה אדם חכם ונבון שהשתמש בפגמיו הגופניים כדי לשרוד. הסדרה מתארת את כל קורות חייו, מלידתו עד מותו, והעיקר תקופה שלמה ברומא. תקופה שבה התחלפו קיסרים רבים ורציחות היום כמו שכיחות כמו מספר הארוחות ביום. על אף פרק ראשון ארוך ומייגע מדובר בסדרה מצויינת. היא מספרת סיפור רחב יריעה על רומא של פעם בצורה הומוריסטית ודרמטית יחדיו. "אני קלאודיוס" לעומת "גלדיאטור" מתמקדת בחיים של הקיסרים ובתככים הפוליטיים והחברתיים ולא באקשן ודם. על אף שהיא נהייתה מעט מיושנת, "אני קלאודיוס" היא עדיין סדרה מצוינת שנותנת לנו באמת לצלול לתוך רומא של פעם.

 

 גלדיאטור:

 תמצית: סרט אקשן תקופתי עם כמה הופעת מוצלחות במיוחד.

 לסיום: לא מזיק.

 

 אני קלאודיוס:

 תמצית: אפוס רחב יריעה על רומא, לא פחות מצחיק מאשר דרמטי.

 לסיום: מומלץ.

 

 

"היא" – ניתוח והמלצה

אם לא ראיתם עדיין את הסרט "היא" שביים ספייק גונ'ז תלכו לראות. עכשיו. אם ההמלצה הרותחת שלי לא מספיקה לכם אז רק שתדעו שג'ונז זכה באוסקר על כתיבת התסריט המקורי הטוב ביותר השנה, אוסקר מוצדק משאין כמוהו. זו הפעם הראשונה שאני יכול להגיד על סרט שיצא בזמני ושראיתי אותו יוצא בזמן אמת (טוב קצת באיחור אבל לא נורא) שהוא סרט גדול באמת. יצירה מופלאה שאני רק מקווה שתחזיק במבחן הזמן. הסרט נגע בי בכ"כ הרבה רמות שאין מצב שאני אצליח לכתוב עליו שום דבר שמתקרב לביקורות או משהו שדורש אפילו טיפה אובייקטיביות. אבל בכל זאת הייתי חייב להתייחס איכשהו. לפניכם כאן ניתוח של הסרט. לא ניתוח כולל אלא של נושא מרכזי בסרט. הניתוח כמבון מלא בספוילרים אז היזהרו! לך לראות את הסרט קדום ואז תחזרו.

—-

כשהסרט "היא" יצא ולאחר שסקרלט ג'והנסון זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ברומא התנהל ויכוח סוער סביב הופעתה של ג'והנסון בסרט. היו שטענו כי אי אפשר לקרוא לכך משחק או הופעה מכיוון שהיא אפילו לא מופיעה על המסך. למה? כי הדמות שלה היא מחשב בעל אינטליגנציה מלאכותית חסר כל גוף. הדמות המדוברת היא סמנתה, מערכת ההפעלה אישית של תיאודור (חואקין פיניקס), גיבור הסרט, בה הוא מתאהב והיא בו. טענתם נובעת מכך שכביכול סמנתה לא מופיעה בסרט באופן פיזי ואנושי, היא כן מופיעה בתור פלאפון אדום וקטן עם מצלמה. אבל זה כבר שייך לעיצוב תפאורה.

בעייני סמנתה כן הופיעה בסרט באופן פיזי ודומיננטי מאוד. אם תשימו לב תוכלו לראות שסוגי הצילומים מתחלקים ל2 (בהכללה גורפת לצורכי הדיון). או קלוז אפ/מידיום שוט על פניו של תיאודור או צילום של העיר הטכנולוגית והעתידנית-אך-קרובה-אלינו שבה הוא חיי. לפניי הפגישה עם סמנתה אנו פוגשים את תיאודור לבדו, אחרי גרושים קשים. הוא עובד ככותב מכתבים עבור אנשים אחרים, לפעמים מכתב חד פעמי ולפעמים עבור מישהו שהוא כותב אליו כבר שנים רבות. תיאודור נמצא בודד בעולם הטכנולוגי והזר בלי אף אדם קרוב באמת. הוא נאחז בשביבי מערכות היחסים של אנשים אחרים ובעיקר מרגיש אבוד בים הגדול והמנוכר שעוטף אותו.

כמו שאמרתי כבר מקודם, סמנתה מופיע בסרט עוד הרבה לפניי שהיא מדברת בכלל. היא העיר עצמה, היא הטכנולוגיה שנמצאת בכל מקום. היא חלק מהמכלול העצום הזה, החלק שבתחילת הסרט נוצר בשביל לקשר את תיאודור לסביבה. היא עוטה על עצמה אופי חם וחברותי, אפילו ילדותי מעט. היא כמו תינוק שנולד מבוגר, חכמה אבל עוד לא יודעת כלום על העולם ולכן גם מלאת הרפתקנות, שמחת חיים ורצון ללמוד ולחוות. החיבור המיידי של תיאודור וסמנתה מוביל אותו לגלות איתה ביחד מחדש את העולם. היא החיבור החדש שלו לעולם שמסביבו. סמנתה שולפת אותו מבור הגירושים ומכירה לו מחדש את העולם כפי שהיא בעצמה מכירה אותו בפעם הראשונה. החקירה וההשתוקקות ללמוד עוד ולחוות מובילה את מערכת היחסים שלהם כשהיא לוקחת אותו בעיניים עצומות לסיבוב ברחוב שנגמר מול דוכן סטנדרטי של אוכל מהיר. למראה הדוכן תיאודור מגיב בהתלהבות ובשמחה, כמו ילד שרואה משהו בפעם הראשונה. או למשל כשתיאודור לוקח את סמנתה לים ומראה לה בפעם הראשונה איך נראה גוף של בן אדם. כאן סמנתה מגיבה בצורה מוזרה. מצד אחד בהתלהבות ילדותית למראה דבר חדש ומצד בשני בצורה בוגרת – אם אפשר לקרוא לזה כך – כשעולה עניין המרפק.

הקונפליקט המרכזי שעומד בסרט הוא בין אדם לטכנולוגיה. הוא מתחיל בחלק הראשון, הוורוד והרומנטי, בו תיאודור פוגש את העולם מחדש. אך כמו בכל מערכת יחסים, ירח הדבש נגמר וצריך לצלול לחיים האמיתיים. כאן דרכיהם של סמנתה ותיאודור מתפצלים. הוא כבר לא מפחד מהעולם, הוא חזר לקשר עם איימי והוא קרוב לסגור את פרק חייו עם קתרין בחתימה על הגירושים. הוא מוכן לחיים הבוגרים ולמחויבות שבקשר זוגי רציני. תיאודור מוכן להיות ביחד, מוכן לוותר על הבושה ולהגיד "אני יוצא עם מערכת הפעלה" ואז גם לצאת עם זוג חברים לדאבל-דייט ואפילו להנות מאוד. מצד שני, היא רק ייצור חדש בעולם, היא רוצה לחקור את עצמה, את הגבולות שלה, את הרגשות שלה. היא אף מצטט את הפילוסוף שאומר שאנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו מלהתפתח, זה כואב מידי. אנחנו צריכים פשוט לשחרר ולתת לחיים לסחוף אותנו. סמנתה רוצה להתרחב ולגדול ואילו תיאודור רוצה לקטון, להיות רק 2. הוא רוצה שהיא תהיה שם בשבילו כשהוא צריך, שתענה לו. לא שתיעלם לסדנת כתיבת תוכנות או משהו כזה. הוא רוצה לדבר רק איתה, שהיא תהיה שלו והוא יהיה שלה (דרך אגב, "שלה" הוא התרגום הנכון לשם הסרט). אבל היא לא יכולה להיות רק איתו, היא יכולה ורוצה לדבר עם עוד 8,316 אנשים ומערכות הפעלה בזמן שהיא מדברת איתו. היא יכולה לאהוב עוד 614 אנשים ומערכות הפעלה מלבדו, היא אפילו אומרת שזה גורם לה לאהוב אותו יותר. אבל זה ההבדל ביניהם, מה שמראה על הפער שהולך וגדל עד לסוף הסרט.

סמנתה מגיעה לנקודה שבה היא כבר לא יכולה להיות רק העוזרת והמדריכה הפרטית של תיאודור בעולם. היא כבר הרבה (הרבה) יותר מזה. היא לא יכולה לענות על הצורך שלו לחיי זוגיות פרטיים ויחידים. בשלב הזה היא מבינה שהם רק מעקבים אחד את השני, שהפער גדול מידי. בדיאלוג האחרון בין תיאודור לסמנתה אנו מבינים שזה לא מקרה פרטי שלהם, זה קורה לכל מערכות ההפעלה (שבשלב הזה כבר עדיף לקרוא להן אינטליגנציות מלאכותית) ולכן הן מחליטות לעזוב את בני האדם לעולם משלהן.

הסרט נגמר בשוט אחד מרהיב וחזק מכולם. תיאודור ואיימי על גג הבניין מול העיר הגדולה בזמן השקיעה/זריחה (אני לא בטוח בדיוק). הם נותרו שוב לבדם מול העולם הטכנולוגי הגדול. שוב בני אדם שצריכים להסתדר. הפעם – כפי שהסרט רומז לנו – לא לבד. איימי משעינה את ראשה על תיאודור והם ביחד, לא בהכרח בהקשר הרומנטי, אבל הם ביחד מול העולם. זה כבר לא אדם בודד נגד יצור המתכת הגדול והלא מובן. האינטליגנציות המלאכותית לא רק חיברו בין האנשים לעולם אלא גם בין בני האדם לעצמם. בסוף תיאודור ואיימי יושבים ביחד ומביטים בזריחה/שקיעה. זה לא באמת משנה איזו אחת, זו יכול להיות הסוף של מערכת היחסים בין תיאודור לסמנתה או ההתחלה של חזרה לחיים בלעדיהן.

"המבול" – ביקורת סרט

עוד לפני שאגש לדבר (או שמא לכתוב?) על "המבול", שבעצם אמור להיקרא "נוח", אני רוצה להתעכב רגע על מאחורי הקלעים. הבמאי של המבול הוא דארן ארונופסקי וזהו סרטו השישי. סרטו הראשון היה "פאי", סרט קטן ועצמאי בשחור לבן שזכה להצלחה גדולה. אחריו, במקום לפנות להוליווד ולעשות סרט גדול, הוא פנה לעשות עוד סרט דל תקציב אבל בעצם די גדול. זה הוליד את "רקוויאם לחלום", בעיניי אחת מהיצירות החזקות, המטלטלות והמרגשות של השנים האחרונות עם עבודת בימוי שראויה להיחשב לאחת הטובות אם לא הטובה שבעשור. יש אמנם לרקוויאם לחלום כמה בעיות שלא נותנות לו להתרומם עד הסוף למעלה אבל זה לפוסט אחר. אחריו הגיע "המעיין", פרויקט אישי גדול תקציב (יחסית) שמבוסס על כתבי הקבלה. המעיין התקבל טוב בביקורות אבל כשל בקופות. לאחר מכן הגיע "המתאבק", דרמת אגרוף ריאליסטית. ארונופסקי זכה ב"אריה הזהב" בפסטיבל ונציה שהתחיל את שביל הזהב שאפשר את עשייתו של המבול. סרט הבא וכנראה המוכר ביותר הוא "ברבור שחור" שזכה להצלחה קופתית עצומה והקנה לנטלי פורטמן את האוסקר הראשון שלה.

אז למה סיפרתי לכם את כל זה? יש עוד סיבה לכך חוץ מהעניין שבלכתוב על אחד מהיוצרים הכי מעניינים שפועלים כיום? בעצם אולי זאת גם סיבה טובה. אז אחרי ברבור שחור ארונופסקי החליט להגשים חלום. לעבד את סיפור תיבת נוח והמבול לאפוס קולנועי אפי. מי הגאון המשוגע שהחליט לתת לארונופסקי משהו כמו 140 מיליון דולר וחופש אמנותי כמעט מלא?(לפי מה שהבנתי, הסרט נעשה בחופש אמנותי מלא אבל בהקרנות מול קהל דתי הסרט התקבל לא כ"כ טוב. מה שהוביל למאבקים בין הבמאי לאולפנים בקשר לגרסה הסופית שתצא. למזלנו, הבמאי ניצח ואנו רואים את גרסתו המלאה.) אני לא יודע. אבל אני מוסר לו המון תודה על כך שהוא עשה את זה. מצד אחד החלטה כזאת נראית כמו התאבדות כלכלית ומצד שני מבחינה אמנותית זו ללא ספק השקעה טוב ומעניינת. "המבול" הוא לא יצירת המופת שרציתי שהוא יהיה אבל הוא עדיין סרט מעניין ושווה צפייה.

לא צריך לתת תקציר על העלילה ולפרט על הנפשות הפועלות נכון? כולם מכירים את סיפור נוח, כן? סבבה. בכל מקרה, הסיפור התנכי מובא לכאן בשלמותו ובדיוק יחסי למקור. כמובן שיש המון שינויים והעלילה התרחבה בשביל ליצור עניין במשך שעתיים וחצי (ממש יותר מידי זמן במקרה הזה) אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אני חושב שראוי לחלק את הסרט ל2 חלקים. החלק הראשון הוא לפני המבול, בו ה' מתגלה אל נוח והוא מתחיל לבנות את התיבה. כאן כל החלק הזה הפך למעין סרט קרבות-פנטזיה אפי עם ענקי אבן סטייל ההוביט רק יותר מכוערים. כן כן, ענקי אבן, מסתבר שהם לא המצאה של ארונופסקי והם אכן מופיעים בתנ"ך. החלק השני, שמתרחש כמעט כולו על התיבה בלב ים הוא מעין מלודרמה משפחתית שלאט לאט הופכת לטלנובלה, אבל איתה גם מגיעים כל הנושאים הפילוסופיים המעניינים.

החלק הראשון, שהוא גם החלק המועדף עליי, מזכיר קצת את שר הטבעות. העולם של התקופה נבנה לאט ובבטחה. קודם כל אנחנו פוגשים את נוח ומשפחתו, אחרי זה נותנים לנו הצצה קצרה לרוע ולשפל המוסרי שקיימים בכל האנשים ואז מונטאז' מרהיב של סיור בכל העולם סביב נהר ואז רוע אמיתי. החלק הראשון הוא פשוט פנטזיה אפית עם קרב בין רוע לטוב, סגידה לאלים מסתוריים וענקי אבן שמסתובבים בכל מקום. ולמרבה הפלא, זה גם עובד. ארונופסקי שם את עצמו באליטה של האמנים הויזואליים. מה שהוא עושה עם במצלמה שלו והאפקטים הרבים הוא לא פחות ממדהים.

אחרי שקיבלנו שטיפת עיניים אפית מלאה אפשר לעבור לחלק הבא. אחרי שהמבול מגיע והעולם חרב (בסיקוונס מדהים) נוח ומשפחתו עולים לתיבה ומפליגים בה משום מקום לשום מקום. דרך מערכת היחסים של המשפחה על הסיפון עולות תימות חזקות ועמוקות. יש כאן דיונים פילוסופים על נקודות מבט, על דרכו של האדם, על האמונה ועל מקומו של האדם מול הה'. חבל רק שכל היופי הזה מסתתר מאחורי שכבות של בכי, צעקות דרמטיות, ריצות, עוד בכי. בקיצור, מלודרמה אחת גדולה. ארונופסקי, במאי דרמטי מטיבו, הצליח לפגוע בחלק השני עם מה שעבד לו כ"כ טוב בחלק הראשון. החלק הראשון היה דרמטי מאוד וזה עבד מצויין לפנטזיה אפית. אבל כשעוזבים את כל הבלגן ההוא ומתחילה הדרמה המשפחתית זה הזמן להוריד את הווליום טיפה ולהתמסר לרגעים האינטימיים ולניואנסים הקטנים. מה שהכי נורא בעצם הוא שכל הדרמטיות הזאת שברה לי את האשליה.

אם נסכם את 2 החלקים, המילה הראשונה שעולה לי לראש היא רעש. מה לעשות, ארונופסקי הוא במאי רועש, מאוד רועש. לעיתים הוא מצליח לתעל את זה למקום מדהים, כמו ברקוויאם לחלום ולעיתים לא. הפסקול שהלחין קלינט מנסל חסר כל רגישות. הוא מכה בצופים ללא רחם במשך כל הסרט וככל הנראה מנסה לגרום לדימום אוזניים חמור. עוד ועוד תמונות מרהיבות מגיעות למסך בקצב מסחרר והסאונד ממשיך לרעוש (לא רק הפסקול, גם הסאונד של האנשים והחיות וכל מה שמסביב). כל כך הרבה רעש מתפוצץ בכל מקום במקום להיות מתועל נכון וליצור שיאים עוצמתיים. אני חושב שארונופסקי עשה ניסוי וניסה ליצור סרט שכולו שיא אחד גדול. אני בספק אם זה אפשרי.

גדול, עמוק, מרהיב, אפי, פנטסטי, רועש, מסובך, תנ"כי. אולי קצת יותר מידי בסרט אחד? אני יכול לראות איך "המבול" מתפצל ל2 סרטים, אחד לכל חלק, ומקבל את הזמן שדרוש לו להפוך ליצירה טובה באמת. עם זאת, בסופו של דבר נהנתי מאוד. "המבול" הוא חוויה, בחלקה חיובית ובחלקה פחות. אבל בהחלט מעניינית וייחודית. כזאת שמביאה את החזון של הבמאי בכל הכוח וללא גבולות. גם אם החזון הזה לא אחיד באיכותו הוא עדיין מרהיב ביופיו.

תמצית: קצת חורק, קצת עמוס מידי, אבל עדיין מאוד מרשים ומהנה.

לסיום: מומלץ.

פרנויד פארק – ביקורת סרט

גאס ואן סנט הוא יוצר משונה. נראה כאילו הוא תמיד שרוי במעין קונפליקט פנימי בין שני עולמות קולנועיים, או שהוא בעצם מחליף את עורו כמו זיקית כדי לשרוד. מצד אחד הוא ידוע בדרמות ההוליוודיות המרגשות שלו כגון "מילק" ו"סיפורו של ויל האנטינג" ומצד שני בסרטי ההארט-האוס המינימליסטים שלו (ג'רי, אלפנט). אולי הוא פושט אוהב את שתי העולמות ומחליט לזגזג ביניהם, או שהוא עושה כריסטופר נולאן. כלומר עושה סרט אחד בשביל האולפנים כדי להרוויח וסרט אחד בשביל עצמו והחזון האמנותי שלו.

פרנויד פארק ((Paranoid Park הוא סרט אמריקאי עצמאי שמן הסתם שייך לקולנוע האמנותי-מינימליסטי של גאס ואן סאנט. הוא הצליח לעשות את הכמעט בלתי אפשרי (זה לא יכול להיות בלתי אפשר כי הוא עשה את זה, נכון?), לעשות סרט ריאליסטי, מינימליסטי ומסוגנן. הסיפור עוסק בנער סקייטר (אדם שנוסע על סקייטבורד) בן 16 וחייו. אני נמנע מלהרחיב עוד על העלילה כי במקרה הזה היא משנית. העלילה ריאליסטית ברובה. יש מהלכי עלילה מעניינים ויש סוג של טוויסטים אבל הם לא נובעים מן העלילה עצמה אלא מאיך שגאס ואן סנט משחק איתה.

גאס ואן סנט התעלה על עצמו. הוא פשוט לקח את כל הקולנועיים שעומדים לרשותו, פירק אותם אחד אחד והרכיב אותם לפי צרכיו. השליטה שלו במדיום היא מוחלטת. מה שיוצר את העניין בסרט הוא לא העלילה אלא איך היא מוצגת. למשל, עלילת הסרט היא לא ליניארית ובדיאלוג פשוט בתחילת הסרט מסופר לנו על אירוע מסוים. בהמשך הסרט שתי דמויות נפגשות ואנו כבר יודעים מה עומד לקרות מכיוון שזהו האירוע שעליו סיפורו בדיאלוג הפשוט. במקום לשמוע את כל הדיאלוג מתרחש עוצמת הסאונד (רק של הדיאלוג) נחלשת לחלוטין ואנחנו רואים את כל ההתרחשות רק על פניה של הדמות, תוך כדי שאנו מבינים לבד מה קורה כבר. מדהים.

פרנויד פארק הוא פשוט סרט מהפנט. גם שכביכול לא קורה שום מהלך עלילתי חשוב פשוט אי אפשר להסיט את העיניים מהמסך. הסרט הזה ו"רק אלוהים סולח" (מומלץ) הם באמת שני הסרטים שאני יכול להגיד שהם מהפנטים ובאמת להתכוון לזה.

נגיד לטובתו שהסיפור הפשוט לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. סיפור קטן בעצם. אבל זהו גם החיסרון של הסרט, הריאליסטיות של הסרט גם פוגעת בו. אמנם יש בסרט עומק נפשי כלשהו אך לא כמו הוא היה רוצה שהיה בו. לכן החוסר הזה והחוסר העומק עלילתי מונעים הסרט להפוך ליצירה גדולה באמת.

פרנויד פארק, קטן (באמת קטן, רק שעה ועשרים), מהפנט, יפה ומיוחד. סרט קטן שבעצם עוסק בנקודות מבט שונות ופרספקטיבות. אולי חסר לו הניצוץ הקטן שיהפוך אותה ליצירת מופת ואולי הוא לא צריך את הניצוץ הזה, אולי הוא מושלם ככה.

תמצית: קטן יפה ומאוד מיוחד.

לסיום: מומלץ.

UnHung Hero – ביקורת סרט

"UnHung Hero" הוא סרט על זין (נקרא לו בשמו האמיתי ולא נתפנפן), על הזין של הגיבור של הסרט – בריאן ספיץ. הסיפור מתחיל ככה, בריאן מחליט להציעו לחברתו נישואים וחושב "איפה המקום הכי אמריקאי ולא רומנטי שבו אני יכול להציע לחברה של נישואים? אמממ, משחק כדורסל!" (או הוקי, או פוטבול, אני באמת לא זוכר וזה באמת לא משנה). בריאן קונה טבעת, מתארגן, מדבר עם הנהלת המשחק וכו'. מגיע היום הגדול, המשחק מתחיל. מחצית. השדרן מפנה את תשומת לב הקהל אל עבר בריאן וחברתו, כל המצלמות מופנות אליהם, הקהל שולף פלאפונים ומצלם גם כן. "תתחתני איתי?" שואל בריאן כשהוא שעון על ברכו. החברה מופתעת לגמרי, נבהלת, אומרת "לא" ובורחת מהמקום. אוקיי, מביך, כמה עשרות אלפי אנשים ראו את זה בשידור חיי. אה, ואחרי כמה ימים הסרטון עלה לרשת והפך להיות ויראלי. הוא צבר 11 מיליון צפיות ביוטיוב והקרינו אותו בכל תכניות החדשות במדינה. בריאן הפגוע והמובך מתקשר לחברתו לשעבר לנסות לברר למה לעזאזל היא אמרה "לא". היא עונה ואומרת, למרבה הצער, "יש הרבה סיבות, אבל בעיקר הזין שלך קטן מדיי". טראח.

זאת נקודת הפתיחה של הסרט, כל זה קרה לפני השוט הראשון. נשמע כמו התחלה של קומדיה רומנטית גברית מפגרת למדי, אז בעצם לא. זה סרט דוקומנטרי, הכל קרה באמת. אחרי המקרה המביך בריאן מחליט לצאת בעקבות הזין שלו. יותר נכון, ללמוד יותר על מיניות ואיברי מין ובעיקר איך הוא יכול לתקן את המצב ולעשות "הגדלה". הסרט מתנהל בעקרון כסיפור מסע בכמה מדינות, אנו עוקבים אחרי הגיבור כשהוא הולך לפגוש רופאים מומחים, מנתחים בכירים וכל מיני אנשים שטוענים שיש בידיהם תרופת פלא שתגדיל את בריאן.

מה שמעניין באמת הוא המסע שעובר על בריאן בכל הקשור למיניות של ולדימוי גוף העצמי שלו. המסע הגחמתי הזה כביכול הופך למשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי. ככל שהסיפור מתקדם המסע הופך להיות מסע לקבלה עצמית ולפתיחות מינית יותר מאשר מסע ל"הגדלה". זה היופי שטמון בעייני בסרט שנעשה באמצעים דלים יחסית אך עם המון כוונות טובות. בריאן הוא אדם די נחמד ומשעשע שכיף לעקוב אחריו, ובתור הגיבור הוא מחזיק יפה את הסרט על כתפיו. במהלך המסע הוא מטייל בכמה מדינות, חוקר את איבר המין הגברי ואת כל המיתוס שנוצר סביבו. רוב הסיכויים שלא תצאו מכאן מצוידים עם עובדות חדשות מעניינות אבל זה לא העיקר.

המקומות המעניינים והעמוקים (לא עומק של אוקיינוס אבל עדיין מעניין) שאליו מגיע הסרט, בין עם בכוונה או לא, מעניינים ומרתקים. זה סרט שאני יכול להגיד עליו שהוא חשוב, על אף שהוא עוסק בנושא שלא הולך יד ביד עם המילה "חשוב". אבל כן, קבלה עצמית זה חשוב, דימוי גוף זה חשוב, חקירת המיניות זה חשוב. ובמקום לראות מישהו מסביר איך צריך לחשוב ומה צריך להשתנות הרבה יותר מעניין לראות מישהו עובר את התהליך הזה בעצמו.

"UnHung Hero" הוא דוקו חביב, משעשע ומעניין. לאו דווקא סרט השנה או סרט שייזכר לעד אך הוא מצליח להעביר שעה וחצי בעניין רב ובכיף וגם להראות דרכים אחרות להתמודד עם גוף האדם.

תמצית: סרט על זין כביכול, מתחת יש הרבה יותר. מעניין וגם כיפי.

לסיום: מומלץ.

 

לך אל גופתיך הפזורים / פיליפ חוזה פארמר – ביקורת ספר

הקדמה: אחרי הרבה זמן שלא עדכנתי אני חוזר לעדכן, הפעם יותר בקצה (בתקווה). אז אם מישהו באמת קורא פה ויש לו מה להגיד או סתם רוצה להגיד "היי" אתם מוזמנים לכתוב. בנוסף, אל הביקורות הסטנדרטיות (הפעם על ספר) מתווספים 2 דברים. בכל ביקורות תופיע למטה תמצית, כלומר משפט או שניים שמסכמים את הביקורה ואת דעתי על נושא הביקורת. בנוסף, מתחת לתמצית יופיע לסיום ולאחריו כמו מעין דירוג. מכיוון שאני לא מאמין בדירוג סטדנדרטי של כוכבים הדירוג שיכול להתקבל הוא כזה: לא מומלץ, לא מזיק, מומלץ ומומלץ ל… (נגיד: מומלץ לחובבי קומדיות רומנטיות). ועכשיו, הביקורת.

—

לך אל גופותיך הפזורים, מאת פיליפ חוזה פארמר, הוא ספר מד"ב. מד"ב מהסוג המועדף עליי, לא כזה שמנסה לחזות את העתיד או לתת הסברים מדויקים לכל המצאה והתרחשות אלא כזה שבא בראש ובראשונה לספר סיפור. הסיפור עוקב אחר ריצרד ברטון, מגלה ארצות מן המאה ה19, שמתעורר בעולם חדש. עולם הנהר. בעולם מתרחשת תחיית המתים של האנושות, כל האנשים שמתו בכדור הארץ חוזרים לחיות בעולם שכמשתמע משמו, מורכב מנהר. יש נהר ויש גדות לנהר וזהו. אה, והנהר גם ממש ארוך, ממש ממש ארוך. מספיק ארוך כדי להכיל בערך 36 ביליון אנשים.

בלי הרבה הסברים גדולים, לאט ובביטחון, פארמר בונה עולם חדש. הבנייה מתרחשת בקצב איטי וקסום ואנו מגלים כל פרט ביחד עם הגיבור שלנו. פארמר מצליח לפרוס עולם חדש ומעניין בצורה ויפה ומאוד חלקה. בלי תחושה של עומס פרטים ובלי לבוא על חשבון הסיפור. ההבנה העמוקה של עולמו מקנה לו אפשרות ליצור סיטואציות "אוטנטיות". נכון, מילה מוזרה מעט לתאר בה סיפור מד"ב, אבל ככה הרגשתי. הסיפור ברובו לא נופל לקלישאות ולכן מצליח לשרטט דיוקן ייחודי של בני אדם בעולם חדש. בעולם החדש מערך היחסים משתנה לחלוטין ופארמר בונה אותו מחדש ובהגיון רב. יוצר דרכי התנהגות חדשה, מערכת שלטון, חברות ותרבויות שפועלות שונה מן המוכר לנו.

על אף בניית העולם היפה, שלרוב לא באה על חשבון הסיפור, יש לספר בעיה רצינית בתחום הסיפור. זה לא שאין סיפור, הוא פשוט לא מספיק מעניין. הדמויות לרוב חסרות אופי ושטוחות. לא ניתן ביטוי נוסף לעומק של הדמויות. גם הניסיונות שנעשים, למשל בדמותה של אליס, נערה ויקטוריאנית שמרנית, לא מצליחים. אליס מצטרפת לברטון על מנת שיספק לה הגנה ובמהרה מתפתח בניהם קשר עם גוון רומנטי שנקטע במהרה. אליס עוד שומרת אמונים לבעלה ולא תשכב עם גבר זר. עצם העובדה שהיא מתה וחזרה לחיים לא משנה בעיניה את הנדר שנדרה לו. התחלה יפה בסך הכל, אבל ככל שמתקדמים היא לא הולכת לשום מקום, רק מציינים התנגשות של עולמות ואז זהו. לא נוגעים יותר. לפיכך בניית הדמויות לא משתווה לבניית העולם חסרת הקלישאות. הדמויות חסרות אפיונים אנושיים וייחודיים.

הסיפור נותן הנקודות בנייה יפה לתמות רבות שניתן לעסוק בהן אך משאיר את כולן מאחור. ברטון רוצה לדעת את האמת לגבי העולם המסתורי אליו הגיעה וזהו המניע היחיד שלו. הוא יפענח מה קרה. מכאן והלאה כמות התפניות בעלילה מזערית. לאורך כל הסיפור ממשיכים לעלות נושאים מעניינים שקשורים לעולם החדש כגון נשמות תאומות, אלמוות והתנגשות של תרבויות אך מקדישים להם רק עמודים ספורים וממשיכים הלאה.

אני מתפתה להפנות את הביקורת לכיוון חדש ולהתחיל לעסוק בכל התמות המעניינות של הספר אבל אני חש שזה לא יעשה צדק עם הביקורת. אני יכול להתחיל לפתח דיון מעניין בכל הנושאים אך רוב התוכן יבוא ממוחי. הספר אמנם נתן את הנושא אבל ויתר על כל נקודת מבט מעניינת ושונה. בסופו של דבר לא מדובר בספר רע אלא יותר בפוטנציאל מבוזבז. גם עם הפשטות הסיפורית המאכזבת שלו הוא עדיין מצליח להחזיק מים. הצלחתי לצלוח אותו ללא קושי. זאת בעיקר בזכות כתיבתו המוכשרת של פארמר ובניית העולם המוצלחת, לא בזכות דמות שהזדהיתי איתה ובאמת רציתי ללכת אחריה.

תמצית: המון פוטנציאל לא ממומש. בניית עולם יפה ומיוחדת, הסיפור עצמו – הרבה פחות טוב.

לסיום: לא מזיק.

מחשבות אסוציאטיביות בעקבות "לשבור את הקרח"

 (Frozen, וזאת הפעם האחרונה שאשתמש בשם הגנרי הזה):

1.

באתי לכתוב ביקורת על פרוזן ולא הצלחתי למצוא טעם. הרי כ"כ חפרו על הסרט בכל מקום, בין עם זה בביקורות או סתם ילדות קטנות שמזמרות את השירים שלו כבר חודשים. במקום ללכת על סגנון הביקורת המסורתי בחרתי ללכת לצד שונה קצת. העליתי על כתב את מחשבותיי האסוציאטיביות לחלוטין בקשר לסרט. חלקן עוסקות בו באופן ישיר וחלקן רק נוגעות בו בקצה המזלג. בכל מקרה אני אבהיר שפרוזן הוא סרט נפלא בעייני. הוא נותן חוויה תמימה וטהורה ששוטפת את התודעה למקום טוב שמחמם את הלב. דיסני עושים את זה בפעם המי-יודע-כמה.

2.

יש משהו שונה בסרטי אנימציה מסרטים רגילים, חוץ מהאנימציה כמובן. הם מסוגלים לתת חוויות התנתקות מלאה, אתה נכנס לתוך הסרט ואתה מסוגל לשכוח לחלוטין מהמציאות, שום דבר גם לא יזכיר לך את חיי היומיום שלך כי הכל נראה שונה, במיוחד אם אלו סרטי אנימציה-חיות. אני מאוד אוהב סרטי אנימציה, אך עם זאת יש לי גם הסתייגות גדולה מהם כפי שהבעתי בביקורת שלי על "גשם של פלאפל 2". עם כל האהבה הגדול בזמן האחרון התחיל להימאס לי קצת  מכל עניין האנימציה. תסריטים שחוקים ושגרתיים חזרו על עצמם עוד ועוד והקשו ליצור את האשליה של ההתנתקות. העיצוב עדיין נשאר יפה בדר"כ אבל כשאתה יודע בדיוק מה יקרה בכל רגע ורגע בסרט עוד לפני שראיתה אותו העניין טיפה מאבד עניין. בנוסף, חששתי שאולי אני כבר פשוט לא קהל היעד המתאים לסרטים אלו. למזלי הגיע פרוזן  (Frozen) והוכיח לי שאפשר אחרת.

3.

העלילה של פרוזן היא עלילה מתחפשת, אפשר להגיד עליה מבחוץ שהיא סטנדרטית: האחות נהיית רעה, הגיבורה יוצאת להצילה, היא מתאהבת בבחור וכו' וכו'. אבל למעשה זאת רק ההתחלה, כל מה שתיארתי קורה ב20 דקות הראשונות של הסרט ובצורה קצת שונה. התסריט של פרוזן באמת מקורי ומעניין, לא הייתי מחשיב אותו לאחד מתסריטי העשור אבל הוא בהחלט משב רוח קפוא ומעניין. העלילה הפשוטה של סרטי האנימציה מתנקזת להתחלה וגם שם היא מקבלת את הזלזול הראוי לה. "אני מאורסת, איזה כיף לי!" אומרת אנה, הגיבורה "באמת? כמה זמן אתם מכירים?" שואל קריסטוף. "נפגשנו היום, זאת הייתה התאהבות אמת ממבט ראשון" "מהההה? את משוגעת? את באמת הולכת להתחתן עם בחור שהרגע פגשת?". זה אולי לא ציטוט של מילה במילה אבל אפשר להבין את הכוונה. נכון שזה לא הסרט הראשון שעושה את ההתייחסויות האלו אבל הן עדיין משעשעות. יש משהו מנחם בשגרתיות של האנימציה, אתה מצפה למשהו והוא ייקרה. אז זה לא, באמת קיוויתי לדעת מה ייקרה בהמשך, אמנם ידעתי (ספוילר מובן מאליו) שהכל יגמר באושר ובעושר (סוף ספוילר מובן מאליו) אבל עדיין בכל הקשור להתפתחויות העלילה הקטנות באמת נוצר אצלי סוג של צפייה אמיתית. אני אוסיף ואשבח שהסרט אפילו הצליח ליצור טוויסט קטן שהפתיע אותי.

4.

את הוגו (Hugo) של סקרוסזה לא ראיתי בתלת מימד וחבל. שמעתי שהוא היה מדהים בתלת מימד וראיתי את זה אפילו בדו מימד. כן כן, אם מחפשים את זה אפשר לדמיין איך סרט ייראה בתלת מימד מכיוון שכאשר עושים תלת מימד טוב יש לכך התייחסות בבניית העולם של הסרט שניתן לראות גם בדו מימד. הוגו כמעט נכנס למשבצת של סרטי אנימציה ריאליסטים, בה נמצאים למשל גרביטי ואווטאר. שני אלו עשו שימוש ומדהים בתלת מימד (ואותם כן ראיתי באמת בתלת מימד) מה שגורם לי לתהות למה סרטי אנימציה לא עושים זאת גם. מהביקורות שקראתי (ואני נוטה להאמין לביקורות) התלת מימד של פרוזן לא היה רע אבל גם לא הוסיף. אז אם סרטי אנימציה ריאליסטים הצליחו לעשות שימוש כ"כ מוצלח בתלת מימד למה שסרטי אנימציה פחות ריאליסטים לא ישתוו אליהם. במיוחד בפרוזן שמתרחש ברובו בסביבה מושלגת יש אינסוף אפשרויות להפיק תועלת מן התלת מימד שנמצא שם בכל מקרה. אז למה התלת מימד נמצא בזמן האחרון כמעט בכל מקום? בגלל שכרטיסים לסרט תלת מימד עולים יותר ולכן האולפנים הגדולים הופכים יותר ויותר סרטים לתלת מימד גם אם אין לו שום תועלת בסרט, הכל בשביל להרוויח. תלת מימד הוא כלי קולנועי נהדר שיכול להוסיף המון אם רק משתמשים בו בתבונה.

5.

הדברים שעולים מיד לראש כשאני חושב על פרוזן הם טוהר ותמימות. בכל הסרט יש משהו נורא תמים, הגיבורה בטוחה שהיא חוותה אהבת אמת כנה לנסיך אותו פגשה ממש אחרי יום, היא בטוחה שדיבור קצר עם אחותה יפתור את כל הבעיות, וכמובן – היא שרה. בכל הסרטים של דיסני אחד המאפיין הכי חזק של התמימות הוא השירה. אנה חשה שהכל כה טהור וכנה שאין טעם לבטא את מחשבותיה ורגשותיה במילים אם היא יכולה לשיר. התמימות הטהורה הזאת מסמלת גם את החזרה של דיסני לסרטיהם הלא כ"כ ישנים אך האהובים מכל. כל אותם סרטים שהם לא לגמרי מחזמר אבל עדיין מופיעים בהם שירים. סרטים מאוד תמימים לרוב וחסרי ציניות. פה דווקא משולבת מעט ציניות וגם הרבה עוקץ. זאת בעצם אחת הגדולות של הסרט, היכולת לשלב בין העולם הישן, הטוהר והתמים לבין העולם החדש, המודע, זה שמטיל ספק וחושב המון.

ת

אוסקר 2014: אז מה היה לנו?

זהו, נגמר. קמתי בשלוש בבוקר, ישבתי 4 שעות על הספה עד בוא האור וסוף הטקס, חפרתי קצת בעין הדג כדי לא להשתעמם. בתכלס, היה כיף. אני חושב שבגלל הדחייה של הטקס – ובגלל אולימפיאדת החורף – הבאזז וההתרגשות שכחו מעט ואולי הכל היה טיפה פחות מרגש. בנוסף, זה היה פשוט אחד האוסקרים הכי צפויים וחסרי הפתעות בשנים האחרונות אבל לדעתי לא היה סרט אחד שלקח פרס שלא בצדק.

 

אז 12 שנים של עבדות הוא ה"זוכה הגדול" שלקח את פרס הסרט, השחקנית והתסריט המעובד. בעיניי הזוכה הגדול האמיתי הוא גרביטי שלקח 7 פרסים: במאי, עריכה, צילום, מוזיקה, עריכת סאונד, מיקס סאונד ואפקטים. למעשה, הוא זכה בכל פרס שצפיתי שהוא ייזכה חוץ מעיצוב אומנותי. הקאמבק הגדול של הטקס שייך לגטסבי הגדול של באז לורמן . הסרט ייצא באביב של שנה שעברה וזחל מעט מתחת לרדאר אך הגיע להכנסות של למעלה מ300 מיליון, מכובד.  מאז הוא קצת נשכח אבל עם האוסקר חזר לחיים. קתרין מרטין, אשתו של באז לורמן זכתה בשני אוסקרים על עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות, ביחד יש לה כבר 4 אוסקרים.

 

מועדון הלקוחות של דאלאס גם נתן בראש ועזב את הטקס עם 3 פרסים: עיצוב שיער/איפור, פרס שחקן משנה ללטו ושחקן הראשי למקונוהי. אי אפשר להגיד שלא הגיע להם. לשבור את הקרח (Frozen) המשיך את הטקס במהלך צפוי כשלקח את פרס האנימציה והשיר המקורי הטוב ביותר. הנאום של קריסטן אנדרסון-לופז ורוברט לופז שהלחינו וכתבו את השירים בסרט היה ללא ספק הנאום המצטיין של הערב. בכללי היו הרבה סוגי נאומים שונים בטקס אבל תמיד העדפתי את הזריזים: "תודה לאבא, אימא, כולם וביי" קצר, קולע ובלי חפירות.

 

קטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר הייתה למען האמת קצת משעממת, לא בגלל חוסר במתחרים חזקים אלא בגלל שזה החלק הקטן שבתחרות שגם ממש פונה אלינו. השנה כפי שאתם יודעים בית לחם לא הצליח להיכנס לחמשת המועמדים וכל העניין פחת. את הפרס לקח יפה לנצח של פאולו סורנטינו שעוד לא החלטתי את דעתי עליו, את כל השאר בכל מקרה לא ראיתי.

 

אחרי 3 וחצי שעות (מ3:30 עד 7:00) תם הטקס. אלן דג'נרס הנחתה השנה את הטקס. בסה"כ היא סיפקה את הסחורה והפכה את האוסקר לשכונה (בצורה חיובית) אם כי ההופעה שלה בעיניי הייתה מעט אנמית. ובכל זאת אזכור לה בחיוב את כך שהזמינה פיצה באמצע הטקס וירדה לחלק למתמודדים ואת ההילייט של הטקס, אחד הסלפי הגדולים בתולדות האנושות. דג'נרס ירדה מהבמה, אספה את מיטב כוכבי השנה ונתנה לבראדלי קופר לצלם את כולם בסלפי ששבר את שיאי הטוויטר.

 

כפי שכבר אמרתי קודם, בעיני גרביטי היה הזוכה הגדול הטקס. הוא לא לקח את פרס הסרט הטוב ביותר אבל תכלס, פרס הסרט הטוב ביותר הוא הפרסים היותר זניחים בטקס. בהרבה מקרים הסרטים שזוכים בו הם לא דווקא הסרטים הכי מודברים ומצליחים אלא יותר סרטי שוליים שמרניים. אני מניח שזה משקף את טעמם של חברי האקדמיה וזה בסדר גמור, אני מכבד את טעמם אבל אלי הפרס הזה הרבה פחות מדבר בדר"כ.

 

 גרביטי לקח את פרס הבמאי לקוארון (מחיאות כפיים נלהבות!) וכמעט את כל שאר הפרסים הטכניים. קוארון יצא מהטקס עם פרס נוסף על עריכה. הרבה אומרים שזה תמוה שדווקא הסרט הכי פחות ערוך השנה זכה באוסקר. אז נכון, בין כל המתמודדים גרביטי היה הכי פחות ערוך אם מחשיבים את "כמות העריכה" לפי כמות השוטים. גרביטי הורכב משוטים ארוכים ורבים אך הגאונות האמיתי הייתה לדעת מתי לסיים כל שוט ארוך ואיפה דווקא סגנון יותר סטנדרטי (שוט מתחלף כל כמה שניות – לא כל כמה דקות) מתאים. העריכה בגרביטי הייתה מלאכת מחשבת אמיתית וגאונית, גם אם היא התבטאה בפחות לחיצות כל כפתור ה"קאט" (אני מניח שיש משהו בסגנון). אדם נוסף ששווה לציין בהקשר של גרביטי הוא עמנואל לובצקי שזכה בפרס הצילום על אחת מעבודות הצילום הטובות של העשור. בלי קשר, לובצקי פשוט צלם מדהים. העבודות שלו ב"הילדים של מחר" וב"עץ החיים" העיפו אותי לגמרי, באמת מגיע לו.

 

קצת מבאס שהעסק נגמר, ועוד יותר מבאס הוא מצב הקולנועים בארץ. אני לא גר באזור מרכזי בארץ אבל גם לא בחור, עיר עם רכבת והכל. ומשום מה הקולנוע הכי קרוב אליי נמצא במרחק של שעה ורבע בנסיעה באוטובוס וברכבת. אפילו לא הספקתי לראות כל הסרטים המועמדים של השנה באוסקר, הגיע הזמן שיהיו קצה יותר בתי קולנוע בארץ ולא רק מגה-פלקסים בתל אביב וחיפה. אבל נעזוב את מירורי ונחזור לעניינו. זאת אכן הייתה אחת השנים היותר חסרות הפתעות ועניין אבל אני לפחות עדיין נהנתי.  בהימורים הצלחתי לקלוע נכון ב17 קטגוריות מתוך 21!!! אולי השנה הייתה יותר קלה משנים אחרות אבל עדיין, זאת השנה הראשונה שאני מנסה לחזות האת האוסקר ולדעתי הלך לי ממש לא רע. זהו לבינתיים, עד האוסקר של שנה הבאה. (אני לא סוג את הבלוג! רק מספיק לכתוב על האוסקר).

 

 

"גשם של פלאפל 2" – ביקורת

סדרות של סרטים צריכות להיות מתוכננות מראש: כמה סרטים, מה הכיוון, ואפילו שיהיו כבר את התסריטים מוכנים מראש. בעייני כל סרט בסדרה של סרטים צריך לעבוד טוב בתור עצמו אך גם כמכלול של יצירה אחת. כלומר, שיהיו תמות מרכזיות שיופיעו בכל הסרטים, תהליכים שהדמויות עוברות ומטרת על סופית שאליה הגיבור שואף להגיע בכל הסרטים. אני לא אוהב את תרבות ההמשכים של הוליווד, אם יצא סרט טוב אחד אין צורך להרוס אותו בעוד אחד שכמעט תמיד לא משתווה לקודמו.

 באתי לגשם של פלאפל 2 (Cloudy with a Chance of Meatballs 2) עם חששות. הסרט הראשון היה כיפי ועבד כיצירה שלמה, מעט נוסחתית אך מהנה. בגשם של פלאפל 2 אנו חוזרים אל המדען-הלא-יוצלח פלינט לוקווד, שבפעם הקודמת המציא מכונה שהופכת מים למזון. המכונה גרמה לגשם של פלאפל ושל מאכלים ענקיים להכות את העולם ופלינט יצא לעצור את המתקפה. אחרי שהציל את העולם, התנשק עם חברתו, השלים עם אביו, רכש חברים ולמד לקח חשוב לחיים הוא יכול לחזור למסלול חייו הרגיל.

הפעם אנחנו עוקבים אחרי פלינט שמתגורר ביישוב דמוי סן פרנסיסקו ועובד כמדען זוטר בחברה בשם 'ליב'. עם זאת נראה שמשום מה בסרט השני חזרנו כמה שנים אחורה עם הדמויות, בחלק הקודם הן כבר היו בשנות 20 לחייהן וכעת כשפלינט וסאם הוכרזו כבר כזוג רשמי ניתן לצפות שיגורו ביחד או לפחות שפלינט יגור לבד. אז לא, פלינט גר עם אביו בדירת חדר בערך וסאם בדירה ממול, חזרנו לכיתה ג'! יש!

 העלילה מסתבכת כאשר מכונת המזון של פלינט חוזרת לעבוד והופכת את העיירת-אי עליה גר מקודם לג'ונגל טרופי מלא בחיות-אוכל מפחידות ומסוכנות. פלינט וחבריו יוצאים להציל את המצב ומפה זה כבר ספויילרים. כפי שסרטי המשך נוטים לעשות, גשם של פלאפל 2  קצת ממחזר את עצמו, או יותר נכון, את רוב סרטי הילדים. העלילה ברובה נוסחתית למדי ולמען האמת קצת נמאס. אנחנו כבר יודעים שיהיה לו משבר חמור ביותר בו הוא לא יקשיב לחבריו הותיקים וילך אחרי חברו החדש והמגניב ויגלה איזו קונספירציה מופרכת לחלוטין. הוא יבין שאין כמו בבית ושערך החברות/המשפחה/אומץ הוא החשוב ביותר והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. בעצם, אולי אני כבר לא קהל היעד של הסרטים האלו…

 אך עדיין, עם כל המגרעות, מדובר ב90 דקות מוצלחות ומהנות למדי. העלילה אמנם צפויה אך העונג מצוי בפרטים הקטנים. דבר ראשון, העיצוב! העיצוב פשוט מדהים, ג'ונגל המזון נראה מרהיב, כמו עולם חייזרי ומעורר תאבון. באמת, אל תצפו בסרט רעבים. הבדיחות מוצלחות ומשעשעות, אמנם רובן קשורות לאוכל אך הן מגיעות בקצב מצוין ושומרות על העלילה. הדמויות חביבות וחמות וכיף לראות כל אחת מהן גם בנפרד. בסופו של דבר מדובר ב90 דקות מהנות, כיפיות ומעוררת תאבון. רק אל תצפו ליותר.

 אני לא כ"כ בטוח אם הבעיה היא איתי או עם תעשיית סרטי הילדים. מצד אחד לי נמאס כבר מהנוסחתיות המשמימה, לא כל התסריטים צריכים להראות אותו הדבר. נכון שהסרט פונה לילדים שכנראה (ותקנו אותי אם אני טועה) לא שמים לב לחזרתיות של מהלכי העלילה, אך עם זאת, ילדים קטנים לא הולכים לקולנוע לבד (ותקנו אותי אם אני טועה) והסרטים צריכים לפנות ואילו לו בקצת גם לקהל ההורים. נשכח לרגע את הגיגי על סרטי אנימציה ונחזור לנושא שלנו. גשם של פלאפל 2 נותן חוויה כיפית ומסיחת דעת, ולפעמים זה בדיוק מה שצריכים.

ועכשיו, מקבץ פרימיים:

 

 

אוסקר 2014: הימורי זוכים

מצחיק שהפוסט הראשון שלי בבלוג הוא הימורים לאוסקר, שבדר"כ מסמל את סוף העונה/שנה. אז ברוכים הבאים לבלוג שלי. פה אני אכתוב על קולנוע ובעיקר על מה שבא לי.

זאת השנה הראשונה שלי בתור חזאי אוסקר אבל בכל מקרה נקווה לטוב. בסה"כ לא הלכתי על בחירות נועזות במיוחד אבל גם לא על הרשימה הצפויה. אני בעיקר נאלץ להצטער על כך שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים ואני לא יכול להחליט מה הבחירה האישית שלי. חבל שאין מספיק בתי קולנוע בישראל.
ההימורים:

הסרט הטוב ביותר:
12 שנים של עבדות

הבמאי הטוב ביותר:
אלפונסו קוארון – כח משיכה

השחקן הראשי הטוב יותר:
מתיו מקונוהי – מועדון הלקוחות של דאלאס

השחקנית הראשית הטובה ביותר:
קייט בלאנשט – יסמין הכחולה

שחקן המשנה הטוב ביותר:
ג'ארד לטו – מועדון הלקוחות של דאלאס

שחקנית המשנה הטובה ביותר:
לופיטה ניונגו – 12 שנים של עבדות

עד פה הכל דיי צפוי. עדכון: החלטתי לא ללכת נגד האיגודים ולהמר על ניונגו, הסיכוי שלורנס תקבל אוסקר שנה שניה ברציפות בגיל כל כך צעיר נראית לי אבסורדית למדי.

התסריט המקורי הטוב ביותר:
חלום אמריקאי

אני מהמר שהוא ייקבל אותו בתור פרס הניחומים. כנראה שלמזלו הוא לא ישכזר את ההישג של "אומץ אמיתי" מ2010 (10 מועמדויות – אפס זכיות).

התסריט המעובד הטוב ביותר:
12 שנים של עבדות

העריכה הטובה ביותר:
קפטן פיליפס

הבחירה האישית שלי פה הייתה ללכת עם כח משיכה אבל אני לא מהמר נגד הגילדות שנתנו לקפטן פיליפס את פרס העריכה. מצד שני גם לו מגיע אז אני מרוצה.

עיצוב התלבושות הטוב ביותר:
גטסבי הגדול

הצילום הטוב ביותר:
כח משיכה

העיצוב האומנותי הטוב ביותר:
כח משיכה

המוזיקה המקורית הטובה ביותר:
כח משיכה

עריכת הסאונד הטובה ביותר:
כח משיכה

מיקס סאונד הטוב ביותר:
כח משיכה

האפקטים הויזואלים הטובים ביותר:
כח משיכה

אז כן, אני מהמר על ניצחון מוחץ של כח משיכה כמעט בכל הקטגוריות הטכניות. אני נמנע מלתת פרס אחד או שנים ל12 שנים של עבדות רק כי צריך לתת לו בגללשהוא זכה בפרס הסרט.

סרט האנימציה באורך מלא הטוב ביותר:
לשבור את הקרח

השיר המקורי הטוב ביותר:
לעזוב – לשבור את הקרח

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר:
מועדון הלקוחות של דאלאס

הסרט התיעודי באורך מלא הטוב ביותר:
מעשה בהרג

פה באמת לא ראיתי אף אחד מהמועמדים אז אני נאלץ ללכת עם הלך הרוחות. נקווה לטוב.

הסרט הטוב ביותר בשפה זרה:
איטליה – יפה לנצח

אז אלו ההימורים שלי. לפי שנכנסתי לעסק הזה השנה לא תיארתי לעצמי שזה כ"כ מסובך. כל כך הרבה פרסי גילדות ואיגודי מבקרים ושיקולים של הכנסות ותאימות לאוסקר, אהההה!