"המבול" – ביקורת סרט

תמונה

עוד לפני שאגש לדבר (או שמא לכתוב?) על "המבול", שבעצם אמור להיקרא "נוח", אני רוצה להתעכב רגע על מאחורי הקלעים. הבמאי של המבול הוא דארן ארונופסקי וזהו סרטו השישי. סרטו הראשון היה "פאי", סרט קטן ועצמאי בשחור לבן שזכה להצלחה גדולה. אחריו, במקום לפנות להוליווד ולעשות סרט גדול, הוא פנה לעשות עוד סרט דל תקציב אבל בעצם די גדול. זה הוליד את "רקוויאם לחלום", בעיניי אחת מהיצירות החזקות, המטלטלות והמרגשות של השנים האחרונות עם עבודת בימוי שראויה להיחשב לאחת הטובות אם לא הטובה שבעשור. יש אמנם לרקוויאם לחלום כמה בעיות שלא נותנות לו להתרומם עד הסוף למעלה אבל זה לפוסט אחר. אחריו הגיע "המעיין", פרויקט אישי גדול תקציב (יחסית) שמבוסס על כתבי הקבלה. המעיין התקבל טוב בביקורות אבל כשל בקופות. לאחר מכן הגיע "המתאבק", דרמת אגרוף ריאליסטית. ארונופסקי זכה ב"אריה הזהב" בפסטיבל ונציה שהתחיל את שביל הזהב שאפשר את עשייתו של המבול. סרט הבא וכנראה המוכר ביותר הוא "ברבור שחור" שזכה להצלחה קופתית עצומה והקנה לנטלי פורטמן את האוסקר הראשון שלה.

אז למה סיפרתי לכם את כל זה? יש עוד סיבה לכך חוץ מהעניין שבלכתוב על אחד מהיוצרים הכי מעניינים שפועלים כיום? בעצם אולי זאת גם סיבה טובה. אז אחרי ברבור שחור ארונופסקי החליט להגשים חלום. לעבד את סיפור תיבת נוח והמבול לאפוס קולנועי אפי. מי הגאון המשוגע שהחליט לתת לארונופסקי משהו כמו 140 מיליון דולר וחופש אמנותי כמעט מלא?(לפי מה שהבנתי, הסרט נעשה בחופש אמנותי מלא אבל בהקרנות מול קהל דתי הסרט התקבל לא כ"כ טוב. מה שהוביל למאבקים בין הבמאי לאולפנים בקשר לגרסה הסופית שתצא. למזלנו, הבמאי ניצח ואנו רואים את גרסתו המלאה.) אני לא יודע. אבל אני מוסר לו המון תודה על כך שהוא עשה את זה. מצד אחד החלטה כזאת נראית כמו התאבדות כלכלית ומצד שני מבחינה אמנותית זו ללא ספק השקעה טוב ומעניינת. "המבול" הוא לא יצירת המופת שרציתי שהוא יהיה אבל הוא עדיין סרט מעניין ושווה צפייה.

לא צריך לתת תקציר על העלילה ולפרט על הנפשות הפועלות נכון? כולם מכירים את סיפור נוח, כן? סבבה. בכל מקרה, הסיפור התנכי מובא לכאן בשלמותו ובדיוק יחסי למקור. כמובן שיש המון שינויים והעלילה התרחבה בשביל ליצור עניין במשך שעתיים וחצי (ממש יותר מידי זמן במקרה הזה) אבל הבסיס נשאר אותו הדבר. אני חושב שראוי לחלק את הסרט ל2 חלקים. החלק הראשון הוא לפני המבול, בו ה' מתגלה אל נוח והוא מתחיל לבנות את התיבה. כאן כל החלק הזה הפך למעין סרט קרבות-פנטזיה אפי עם ענקי אבן סטייל ההוביט רק יותר מכוערים. כן כן, ענקי אבן, מסתבר שהם לא המצאה של ארונופסקי והם אכן מופיעים בתנ"ך. החלק השני, שמתרחש כמעט כולו על התיבה בלב ים הוא מעין מלודרמה משפחתית שלאט לאט הופכת לטלנובלה, אבל איתה גם מגיעים כל הנושאים הפילוסופיים המעניינים.

החלק הראשון, שהוא גם החלק המועדף עליי, מזכיר קצת את שר הטבעות. העולם של התקופה נבנה לאט ובבטחה. קודם כל אנחנו פוגשים את נוח ומשפחתו, אחרי זה נותנים לנו הצצה קצרה לרוע ולשפל המוסרי שקיימים בכל האנשים ואז מונטאז' מרהיב של סיור בכל העולם סביב נהר ואז רוע אמיתי. החלק הראשון הוא פשוט פנטזיה אפית עם קרב בין רוע לטוב, סגידה לאלים מסתוריים וענקי אבן שמסתובבים בכל מקום. ולמרבה הפלא, זה גם עובד. ארונופסקי שם את עצמו באליטה של האמנים הויזואליים. מה שהוא עושה עם במצלמה שלו והאפקטים הרבים הוא לא פחות ממדהים.

אחרי שקיבלנו שטיפת עיניים אפית מלאה אפשר לעבור לחלק הבא. אחרי שהמבול מגיע והעולם חרב (בסיקוונס מדהים) נוח ומשפחתו עולים לתיבה ומפליגים בה משום מקום לשום מקום. דרך מערכת היחסים של המשפחה על הסיפון עולות תימות חזקות ועמוקות. יש כאן דיונים פילוסופים על נקודות מבט, על דרכו של האדם, על האמונה ועל מקומו של האדם מול הה'. חבל רק שכל היופי הזה מסתתר מאחורי שכבות של בכי, צעקות דרמטיות, ריצות, עוד בכי. בקיצור, מלודרמה אחת גדולה. ארונופסקי, במאי דרמטי מטיבו, הצליח לפגוע בחלק השני עם מה שעבד לו כ"כ טוב בחלק הראשון. החלק הראשון היה דרמטי מאוד וזה עבד מצויין לפנטזיה אפית. אבל כשעוזבים את כל הבלגן ההוא ומתחילה הדרמה המשפחתית זה הזמן להוריד את הווליום טיפה ולהתמסר לרגעים האינטימיים ולניואנסים הקטנים. מה שהכי נורא בעצם הוא שכל הדרמטיות הזאת שברה לי את האשליה.

אם נסכם את 2 החלקים, המילה הראשונה שעולה לי לראש היא רעש. מה לעשות, ארונופסקי הוא במאי רועש, מאוד רועש. לעיתים הוא מצליח לתעל את זה למקום מדהים, כמו ברקוויאם לחלום ולעיתים לא. הפסקול שהלחין קלינט מנסל חסר כל רגישות. הוא מכה בצופים ללא רחם במשך כל הסרט וככל הנראה מנסה לגרום לדימום אוזניים חמור. עוד ועוד תמונות מרהיבות מגיעות למסך בקצב מסחרר והסאונד ממשיך לרעוש (לא רק הפסקול, גם הסאונד של האנשים והחיות וכל מה שמסביב). כל כך הרבה רעש מתפוצץ בכל מקום במקום להיות מתועל נכון וליצור שיאים עוצמתיים. אני חושב שארונופסקי עשה ניסוי וניסה ליצור סרט שכולו שיא אחד גדול. אני בספק אם זה אפשרי.

גדול, עמוק, מרהיב, אפי, פנטסטי, רועש, מסובך, תנ"כי. אולי קצת יותר מידי בסרט אחד? אני יכול לראות איך "המבול" מתפצל ל2 סרטים, אחד לכל חלק, ומקבל את הזמן שדרוש לו להפוך ליצירה טובה באמת. עם זאת, בסופו של דבר נהנתי מאוד. "המבול" הוא חוויה, בחלקה חיובית ובחלקה פחות. אבל בהחלט מעניינית וייחודית. כזאת שמביאה את החזון של הבמאי בכל הכוח וללא גבולות. גם אם החזון הזה לא אחיד באיכותו הוא עדיין מרהיב ביופיו.

תמצית: קצת חורק, קצת עמוס מידי, אבל עדיין מאוד מרשים ומהנה.

לסיום: מומלץ.

תמונה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s