הקדמה: אחרי הרבה זמן שלא עדכנתי אני חוזר לעדכן, הפעם יותר בקצה (בתקווה). אז אם מישהו באמת קורא פה ויש לו מה להגיד או סתם רוצה להגיד "היי" אתם מוזמנים לכתוב. בנוסף, אל הביקורות הסטנדרטיות (הפעם על ספר) מתווספים 2 דברים. בכל ביקורות תופיע למטה תמצית, כלומר משפט או שניים שמסכמים את הביקורה ואת דעתי על נושא הביקורת. בנוסף, מתחת לתמצית יופיע לסיום ולאחריו כמו מעין דירוג. מכיוון שאני לא מאמין בדירוג סטדנדרטי של כוכבים הדירוג שיכול להתקבל הוא כזה: לא מומלץ, לא מזיק, מומלץ ומומלץ ל… (נגיד: מומלץ לחובבי קומדיות רומנטיות). ועכשיו, הביקורת.
—
לך אל גופותיך הפזורים, מאת פיליפ חוזה פארמר, הוא ספר מד"ב. מד"ב מהסוג המועדף עליי, לא כזה שמנסה לחזות את העתיד או לתת הסברים מדויקים לכל המצאה והתרחשות אלא כזה שבא בראש ובראשונה לספר סיפור. הסיפור עוקב אחר ריצרד ברטון, מגלה ארצות מן המאה ה19, שמתעורר בעולם חדש. עולם הנהר. בעולם מתרחשת תחיית המתים של האנושות, כל האנשים שמתו בכדור הארץ חוזרים לחיות בעולם שכמשתמע משמו, מורכב מנהר. יש נהר ויש גדות לנהר וזהו. אה, והנהר גם ממש ארוך, ממש ממש ארוך. מספיק ארוך כדי להכיל בערך 36 ביליון אנשים.
בלי הרבה הסברים גדולים, לאט ובביטחון, פארמר בונה עולם חדש. הבנייה מתרחשת בקצב איטי וקסום ואנו מגלים כל פרט ביחד עם הגיבור שלנו. פארמר מצליח לפרוס עולם חדש ומעניין בצורה ויפה ומאוד חלקה. בלי תחושה של עומס פרטים ובלי לבוא על חשבון הסיפור. ההבנה העמוקה של עולמו מקנה לו אפשרות ליצור סיטואציות "אוטנטיות". נכון, מילה מוזרה מעט לתאר בה סיפור מד"ב, אבל ככה הרגשתי. הסיפור ברובו לא נופל לקלישאות ולכן מצליח לשרטט דיוקן ייחודי של בני אדם בעולם חדש. בעולם החדש מערך היחסים משתנה לחלוטין ופארמר בונה אותו מחדש ובהגיון רב. יוצר דרכי התנהגות חדשה, מערכת שלטון, חברות ותרבויות שפועלות שונה מן המוכר לנו.
על אף בניית העולם היפה, שלרוב לא באה על חשבון הסיפור, יש לספר בעיה רצינית בתחום הסיפור. זה לא שאין סיפור, הוא פשוט לא מספיק מעניין. הדמויות לרוב חסרות אופי ושטוחות. לא ניתן ביטוי נוסף לעומק של הדמויות. גם הניסיונות שנעשים, למשל בדמותה של אליס, נערה ויקטוריאנית שמרנית, לא מצליחים. אליס מצטרפת לברטון על מנת שיספק לה הגנה ובמהרה מתפתח בניהם קשר עם גוון רומנטי שנקטע במהרה. אליס עוד שומרת אמונים לבעלה ולא תשכב עם גבר זר. עצם העובדה שהיא מתה וחזרה לחיים לא משנה בעיניה את הנדר שנדרה לו. התחלה יפה בסך הכל, אבל ככל שמתקדמים היא לא הולכת לשום מקום, רק מציינים התנגשות של עולמות ואז זהו. לא נוגעים יותר. לפיכך בניית הדמויות לא משתווה לבניית העולם חסרת הקלישאות. הדמויות חסרות אפיונים אנושיים וייחודיים.
הסיפור נותן הנקודות בנייה יפה לתמות רבות שניתן לעסוק בהן אך משאיר את כולן מאחור. ברטון רוצה לדעת את האמת לגבי העולם המסתורי אליו הגיעה וזהו המניע היחיד שלו. הוא יפענח מה קרה. מכאן והלאה כמות התפניות בעלילה מזערית. לאורך כל הסיפור ממשיכים לעלות נושאים מעניינים שקשורים לעולם החדש כגון נשמות תאומות, אלמוות והתנגשות של תרבויות אך מקדישים להם רק עמודים ספורים וממשיכים הלאה.
אני מתפתה להפנות את הביקורת לכיוון חדש ולהתחיל לעסוק בכל התמות המעניינות של הספר אבל אני חש שזה לא יעשה צדק עם הביקורת. אני יכול להתחיל לפתח דיון מעניין בכל הנושאים אך רוב התוכן יבוא ממוחי. הספר אמנם נתן את הנושא אבל ויתר על כל נקודת מבט מעניינת ושונה. בסופו של דבר לא מדובר בספר רע אלא יותר בפוטנציאל מבוזבז. גם עם הפשטות הסיפורית המאכזבת שלו הוא עדיין מצליח להחזיק מים. הצלחתי לצלוח אותו ללא קושי. זאת בעיקר בזכות כתיבתו המוכשרת של פארמר ובניית העולם המוצלחת, לא בזכות דמות שהזדהיתי איתה ובאמת רציתי ללכת אחריה.
תמצית: המון פוטנציאל לא ממומש. בניית עולם יפה ומיוחדת, הסיפור עצמו – הרבה פחות טוב.
לסיום: לא מזיק.
GlassBerg 